מדריך קנייה לגיטרות אקוסטיות    |     *המדריך כתוב בלשון זכר לשם הנוחות, אך מיועד לכלל המינים

סביר להניח שאתם מחפשים גיטרה קלאסית טובה, ואתם רואים מאות דגמים ולא יודעים מה לבחור.. אז עשינו לכם קצת את העבודה,  והגעתם להנה בשביל זה !!! 🙂🙂🙂

לגיטרה האקוסטית, עם מיתרי המתכת שלה, יש קשת של סאונדים האופייניים רק לה, ולא ניתן לחקות אותם בקלות ע”י אף גיטרה מסוג אחר. 

ברוכים הבאים למדריך האונליין שלנו בנושא גיטרות אקוסטיות. 

* מעוניינים להתייעץ איתנו ?  חייגו אלינו 050-2288600 או הגיעו אלינו וקבלו ייעוץ ללא תשלום !

** שימו לב: אנו יבואנים של גיטרות אקוסטיות, קלאסיות (בעיקר מכירה סיטונאית) ומתחייבים למחיר הזול בישראל !

*** לחץ כאן ל: מחירון גיטרות אקוסטיות  |  מחירון גיטרות קלאסיות

• מבוא

בהשוואה לקפיצות המהפכניות שנראו בעיצוב והנדסת הגיטרות החשמליות, העיצוב של הגיטרה האקוסטית התפתח בקצב יציב יותר. עם זאת, שפע של המצאות וחידושים שצצו במרוצת השנים הוליד את מגוון הכלים הרחב שיש היום.  

• 

• הגיטרה האקוסטית

מבחינת ההגדרה הטכנית – כל גיטרה שאינה נסמכת על הגברה כדי להפיק צליל היא למעשה אקוסטית. רק במהלך חמישים השנה האחרונות, מאז המצאת הגיטרה החשמלית, הפך המונח הזה להכרחי. באופן כללי, המונח ‘אקוסטית’ מתייחס לגיטרה בעלת מיתרי מתכת, להבדיל מאחיותיה בעלות מיתרי הניילון, אשר מוכרות כגיטרות ‘קלאסיות’ או ‘ספרדיות’.  

למעשה הגיטרה בעלת מיתרי המתכת הינה פיתוח חדש יחסית. המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 היו עדות לפיצוץ של סגנונות פולק אמריקאיים מובהקים, שהיום יהיו מתוארים כ’קאנטרי’, 

‘Bluegrass’ ודומיהם. הפופולריות של כלי נגינה רועשים כגון באנג’ו וכינור גרמה לגיטרה הספרדית (שמיתריה היו פעם עשויים ממעי) להיאבק כדי להישמע.

הגיטרה בעלת מיתרי המתכת נוצרה כתגובה לבעיה זו. ואולם – מיתרי מתכת מפעילים מתח חזק בהרבה על גוף וצוואר הגיטרה. המאפיינים הנפוצים ברוב הגיטרות האקוסטיות והחשמליות של ימינו, פותחו כמענה לכך ע”י שני היצרנים המובילים בתקופה – מארטין (Martin) וגיבסון (Gibson).

גיטרות קלאסיות מחוזקות ע”י תומכים רוחביים – חתיכות עץ הדבוקות לצידו הפנימי של לוח העץ הקדמי (המכונה Soundboard או Top). זה מאפשר להן לעמוד במתח של מיתרי ניילון או מיתרים העשויים ממעי. מיתרי המתכת דרשו פתרון טוב יותר. לוח קדמי עבה יותר כמובן יעמוד במתח חזק יותר אך גם יגרום לאובדן ווליום. הפתרון של מרטין היה מערכת של תומכים אלכסוניים המצטלבים זה בזה, שמוכרת בתור מערכת X-brace. פתרון זה איפשר ללוח העץ הקדמי להישאר דק ורזוננטי.

גם הצוואר דרש חיזוק. צווארים של גיטרות קלאסיות עשויים לרוב מחתיכת עץ אחת, אך לא די בכך כדי לעמוד במתח של מיתרי מתכת. אפילו כיפוף קל של הצוואר יכול לגרום לכלי להיות בלתי ניתן לנגינה. הפתרון לעניין זה הגיע בצורת מוט מתכת שהונח בתעלה מתחת ללוח השריגים. מוט זה נקרא ‘Truss rod’. כמעט כל הגיטרות האקוסטיות, החשמליות וגיטרות הבס החשמליות שיוצרו במאה האחרונה – משתמשות במוט כזה. חלקן משתמשות אף בשני מוטות.

בעוד ש-Martin היו למעשה אחראיים לעיצוב של ה-Flat-Top Acoustic Guitar (הגיטרה האקוסטית המודרנית בעלת לוח קדמי שטוח), Gibson לקחו השראה מיצרני כינורות והולידו את גיטרת ה-‘Archtop’. לאחרונה היתה השפעה מכרעת על התפתחות גיטרות חשמליות ‘חצי-אקוסטיות’ בעלות גוף גדול, אשר אהובות על נגני ג’אז גם היום. הללו מכונות לעתים גיטרות נפח, ויש להן מידות עומק שונות.

• מאפיינים מבדילים

גיטרות אקוסטיות שונות מגיטרות קלאסיות בכמה היבטים חשובים:

מיתרים

לפי ההגדרה, גיטרות אקוסטיות משתמשות במיתרי מתכת, לרוב מלופפים בברונזה, והתוצאה של כך היא צליל שונה מאוד מהגיטרות הקלאסיות. 

ראש (Headstock)

לגיטרה הקלאסית יש ראש “מחורץ” בעוד שלרוב הגיטרות האקוסטיות יש ראש שאינו מחורץ ומפתחות הכיוון מובנים לתוכו בזווית ישרה. עם זאת, לחלק מ’גיטרות הטרקלין’ האקוסטיות הקטנות יותר (parlour acoustics) יש ראש מחורץ.

צוואר / לוח השריגים

לגיטרות אקוסטיות כמעט תמיד יש עיטורי פנינים או פנינים מלאכותיות בשריג ה-3, 5, 7, 9, וה-12. הדפוס הזה חוזר באוקטבה הגבוהה יותר מעל השריג ה-12. סימונים של אותם השריגים לרוב מופיעים גם מאחורי הצוואר בצד שפונה אל הנגן, כדי להקל על נגינתו. בנוסף, הצוואר של אקוסטית לרוב הינו דק בכ-20% מהצוואר של גיטרה קלאסית, ולוח השריגים מעט מעוקל. 

טכניקה ויציבות

נגני גיטרות אקוסטיות מנגנים הרבה יותר כמו נגני גיטרה חשמלית מאשר נגני גיטרה קלאסית, הן בשל הבדלי גישות מוזיקליות והן בשל הבדלי המבנה של הגיטרות. בלימוד גיטרה קלאסית ישנה יציבה “נכונה” – הנגן יושב כאשר רגלו השמאלית על שרפרף או רגלית מיוחדת, והגיטרה מונחת על ירכו השמאלית. נגני גיטרה אקוסטית, אם הם בכלל יושבים, מניחים את הגיטרה על הירך הימנית (ה”ישבן” הגדול של הגיטרה האקוסטית הופך כל מנח אחר לבלתי אפשרי) אך לרוב הם עומדים. לאקוסטיות מסוימות יש שני כפתורים לתליה של רצועה אך לרבות מהן יש רק אחד, על-כן נפוץ לראות רצועה קשורה לראש הגיטרה עם שרוכים. מורי גיטרה קלאסית גם מתעקשים שהאגודל של יד שמאל, המונח מאחורי צוואר הגיטרה, לא יעבור את קו האמצע שחוצה את הצוואר לאורכו.

אך נגני אקוסטית, כמו נגני חשמלית, לעיתים קרובות מעלים את האגודלים שלהם מעבר לצוואר כדי לעמעם את המיתרים התחתונים או ללחוץ עליהם באקורדים מסוימים. 

• סאונד

לגיטרה אקוסטית, עם מיתרי המתכת שלה, יש קשת של סאונדים האופייניים רק לה, ולא ניתן לחקות אותם בקלות ע”י אף גיטרה מסוג אחר. מיתרי המתכת מפיקים תוכן הרמוני שונה ממיתרי הנילון של גיטרות קלאסיות, וגוף הגיטרה החלול מגביר את הסאונד הזה באופן שונה לגמרי מגיטרה חשמלית.

למעשה, “להגביר” זו אינה באמת המילה הנכונה – כל האנרגיה של צליל הגיטרה מגיעה מהמיתר הרוטט בעצמו, ובסופו של דבר – מהנגן. ככל שגוף הגיטרה ימיר אנרגיה זו באופן יעיל יותר – כך הצליל ידעך מהר יותר. לכן צליל הגיטרה האקוסטית מתאפיין בזמן התקפה (Attack Time) מהיר וחד, ובזמן דעיכה (Decy Time) מהיר גם כן.

לגיטרה יש טווח תדרים רחב מאוד. כמו פסנתר טוב, עושר הצליל של המיתרים הנמוכים מגיע מכך שההרמוניות (תדרים עיליים) שלהם מתפרסות על פני רוב ספקטרום התדרים השמיע. ה’זינג’ האופייני של המיתרים הנמוכים מגיע מתערובת של הרמוניות גבוהות אל מול תדר הבסיס. האיזון של הרמוניות אלו אל מול תדר הבסיס הוא אחד הדברים שמסמן גיטרה אקוסטית טובה באמת. כלי נגינה באיכות נמוכה יותר נוטים להישמע “בוציים” ומעומעמים בתווים הנמוכים שלהם, היות וההרמוניות הגבוהות נבלעות ע”י תדרי הבסיס ותדרי האמצע. 

מצב המיתרים גם הוא משפיע ביותר – ה’זינג’ יכול להיעלם במהירות ככל שהם צוברים משקעי זיעה ולכלוך. מסיבה זו, נגני גיטרה אקוסטית רציניים מחליפים מיתרים לעתים קרובות מאוד, ואפילו לפני כל הופעה. 

הסאונד של גיטרה אקוסטית יכול מאוד להשתנות בין גיטרה לגיטרה, וכן בשל סגנון מוזיקלי, בחירת המיתרים וטכניקת הנגינה. נגני אקוסטית מתחלקים לאלו שמשתמשים במפרט ולאלו שמשתמשים באצבעות. בין אם פורטים על כל המיתרים יחדיו או על כל מיתר בנפרד – שימוש במפרט נוטה להפיק יותר ווליום ויותר תדרים גבוהים מאשר שימוש באצבעות. מיתרים כבדים יותר גם הם מפיקים יותר ווליום, אך הם יכולים להקשות על האצבעות ובמיוחד להקשות על טכניקות כגון כיפוף מיתרים.

בימינו, סיטואציות רבות של נגינה מערבות מערכת הגברה. מסיבה זו נעשו מאוד פופלריות גיטרות אלקטרו-אקוסטיות, שהן למעשה גיטרות אקוסטיות עם מערכת פיקאפים משולבת. בניגוד לגיטרות חשמליות, הגיטרות הללו משתמשות לרוב בפיקאפים פיאזואלקטריים (מיקרופוני מגע), אם כי ניתן לפעמים לראות על גיטרות אקוסטיות גם פיקאפים מגנטיים כמו של גיטרות חשמליות. מערכות פיאזואלקטריות מנסות לקלוט את הסאונד של כל הגיטרה, ודגמים מסוימים גם משלבים מיקרופון פנימי לשם תוספת עומק. משום כך התכונות האקוסטיות של הכלי חשובות, גם אם הוא תמיד יהיה מוגבר בהופעות. חוץ מזה – אינכם יודעים מתי יזדמן לכם להקליט את הכלי, דבר אשר מבוצע כמעט תמיד ע”י מיקרופונים. 

סוג ואיכות העץ הוא אחד הגורמים החשובים ביותר בעיצוב הצליל של הגיטרה. לוח הצליל הקדמי והאחורי עשויים לרוב מאותו העץ ולרוב זו חתיכה אחת. כלי הנגינה הזולים יותר משתמשים בעץ לבוד, שזו מילה יפה לדיקט. עץ מחתיכה אחת מעביר את הסאונד בצורה הרבה יותר יעילה ואחידה, אך יש לשים לב גם לצורך בסיבים הדוקים וישרים.  

העצים המועדפים הם אשוחית וארז, אם כי השני פחות נפוץ. צדדי הגיטרה והצוואר עשויים מעץ כהה ודחוס יותר – עץ סיסם (rosewood) הינו עץ מועדף לשימוש זה כבר זמן רב ועוזר להשיג עומק ואיזון. סיסם והובנה משמשים באופן מסורתי לבניית לוח השריגים והגשר. 

אחרונה חביבה – צורת הגיטרה גם היא משפיעה בהחלט על הסאונד. שלא כמו גיטרה קלאסית, לה יש צורה פחות או יותר סטנדרטית, גיטרות אקוסטיות באות בצורות ובגדלים שונים. באופן כללי – גיטרות בעלות גוף גדול יותר מפיקות יותר ווליום ויותר בס, אך גיטרות קטנות יותר נוטות לספק צליל ממושך יותר (יותר  Sustain) וכן להגיב מהר יותר (Attack Time מהיר יותר).

• מאפיינים

ישנם מספר מאפיינים אשר נפוצים ברוב הגיטרות האלקטרו-אקוסטיות:

חיתוך – Cutaway

חיתוך בגוף הגיטרה מאפשר לנגן להגיע לשריגים הקרובים ביותר אל פתח התהודה (ולהפיק את התווים הגבוהים ביותר). המאפיין הזה אינו ייחודי לגיטרות אלקטרו-אקוסטיות בשום צורה, אך לרובן יש חיתוך, בעוד שלרוב המכריע של הגיטרות האקוסטיות ה”טהורות” אין. חיתוך גורם לירידה בווליום האקוסטי שמפיקה הגיטרה. מאחר והגיטרות האלקטרו-אקוסטיות לרוב תהיינה מוגברות, ירידת ווליום זו היא פחות משמעותית. זו ככל הנראה הסיבה שלרובן יש את החיתוך. החיתוך גם הופך את המעבר מגיטרה חשמלית לגיטרה אקוסטית לקל יותר, אם-כי השריגים הרחוקים ביותר עדיין יהיו פחות נגישים באקוסטית.

פרה-אמפ / אקולייזר

פיקאפים פיאזואלקטריים מפיקים מתח נמוך מאוד ביחס לפיקאפים מגנטיים. כדי להגביר את הסיגנל לעוצמת Instrument סטנדרטית יש צורך בפרה-אמפ (קדם-מגבר), אשר ממוקם בד”כ בצד הגיטרה הפונה אל הנגן, סמוך לחיבור הצוואר. יש בזה השפעה מסוימת על השלמות המבנית והטון של הגיטרה – הילכך גיטרות מסוימות עובדות עם בפרה-אמפ חיצוני שמופיע בצורת פדאל רצפתי, או מורכב על חגורת הנגן.

רוב הפרה-אמפים מציעים שליטת מסוימת בגוון הצליל (לרוב אקולייזר גרפי עם שלושה טווחי תדרים כאשר בורר התדרים האמצעי ניתן להזזה) וכפתור Blend אם מותקן יותר מפיקאפ אחד. חלק מהדגמים החדשים מציעים גם טיונר משולב.  

• גיטרות Dreadnought 

אנשים מתארים גיטרות אקוסטיות בדרך כלל ללא הקפדה על מונחים, למשל – מבלבלים בין 

דגם ‘Jumbo’ לדגם ‘Dreadnought’. ל’Dreadnought’ אנשים בדרך כלל יקראו 

‘Flat Top’ בעוד שהכוונה ב-‘Flat Top’ היא לגיטרה בעלת לוח סאונד קדמי שטוח, כלומר כל דבר שאינו ‘Archtop’. 

בואו נעשה סדר…

Dreadnought היא צורת הגיטרה שרוב הנגנים יזהו בתור גיטרה אקוסטית טיפוסית. 

כשמה כן היא – ספינת מלחמה גדולה בהחלט ומשמשת כסוס עבודה רב-תכליתי, המתאים גם לפריטה חופשית וגם לפריטה מפורקת. צורת הגוף שלה הרבה פחות עגלגלה ומקומרת מגיטרות קלאסיות ומאקוסטיות אחרות. לעתים הלוח הקדמי והאחורי אינם מקבילים לחלוטין, כלומר ישנה זווית עדינה שהופכת את הגיטרה לעמוקה יותר למטה מאשר בעקב (חיבור הצוואר). מבנה זה עוזר לדכא גלים עומדים, שנוהגים להתעמר בכלים אקוסטיים. צורת ה-Dreadnought פותחה 

ע”י C.F. Martin & Co. והיא עדיין מקושרת עם שם החברה.

• גיטרות Jumbo/Super-Jumbo

אם צורת ה-Dreadnought מזוהה עם מרטין, אז צורת ה-Jumbo מקושרת לגיבסון. ה-Jumbo מעוגלת הרבה יותר, עם מותניים של ממש. היא יצירה אמריקאית אייקונית למדי, יותר מה-Dreadnought. דוגמא מובהקת לכך היא ה-Gibson SJ-200 בצורתה המעוטרת (בתמונה). 

אפילו שצליל הפריטה של גיטרות Jumbo מתוק ומאוזן, הצורה שלהן למעשה נועדה להשיג מקסימום ווליום בימים שלפני הגיטרות האלקטרו-אקוסטיות. לכן הן מאוד פופולריות בקרב זמרי פולק אמריקאי וקאנטרי. היא מזוהה עם אמנים כמו Emmylou Harris, Sheryl Crow ואלביס בתקופתו המאוחרת יותר.

• גיטרות Mini-Jumbo

סוג זה לוקח את הצורה העגולה והמאפיינים הכלליים של ה-Jumbo בגודל שקל יותר להתנהל איתו ומצריך פחות מאמץ בנגינה. ה-Mini Jumbo עשוי להיות סוג הגיטרה האקוסטית המגוון ביותר ביכולותיו. הסאונד שלה עדיין עמוק ומלא, אך קצת יותר אינטימי מה-Jumbo וה-Dreadnought הגדולות. היא אהובה על נגני פולק שנוהגים לפרוט באופן חופשי ומפורק. היא פופולרית גם בקשת רחבה של סגנונות אחרים – מג’אז אקוסטי עד אזורים ניסיוניים יותר. ה- Mini Jumbo היא צורת הגיטרה האלקטרו-אקוסטית הנפוצה ביותר. 

• גיטרות בעלות גוף קטן

יחד עם צורת ה-Dreadnought שתוכננה באופן אופטימלי להשיג ווליום גבוה, Martin גם ייצרו גיטרות קטנות יותר בגדלי 00 ו-000. גיטרות קטנות נותרו גם היום פופולרית להופעות אינטימיות יותר. הן אהובות במיוחד על נגנים הפורטים באצבעות ונגני סולו בסגנון בלוז כמו אריק קלפטון. זאת בשל התגובה המיידית שלהן – הרי דרושה פחות אנרגיה כדי להרטיט גוף קטן יותר. 

• גיטרות Archtop

המרדף אחר ווליום בתחילת המאה ה-20 הפיק כלי נגינה רבים ומעניינים למדי, חלקם מוצלחים יותר מאחרים. נגני ג’אז סבלו במיוחד מאי יכולתה של הגיטרה האקוסטית להתחרות. לא רק שהיה עליהם להתמודד עם הווליום הגבוה שהפיקה מסה של סקסופונים וכלי נשיפה. הם גם קיוו לשוויון בעת נגינת סולו. כלי נגינה אקוסטי שבקושי מפיק מספיק ווליום גם כאשר פורטים עליו נמרצות לא יכול לספק את הסחורה בנגינת קווים מלודיים, במיוחד אם הנגן שואף להתבטא בדינמיקה וארטיקולציה. 

אורוויל גיבסון שם לב שכלי נגינה בעלי לוח קדמי מעוקל, כגון כינורות, צ’לואים ומנדולינות (חלקן גיבסון יצרו בעצמם) היו באופן כללי חזקים יותר מאשר גיטרות אקוסטיות בעלות לוח שטוח. אבחנה זו הולידה את ה-Archtop. הפרויקט הצליח במידת מה – גיטרות Archtop היו באופן יחסי חזקות יותר. אך ישנם גורמים נוספים לווליום החלש, הטבועים בגיטרה. הגורמים הללו לא טופלו בזמנו.

אולם, פתרון קבע לבעיית הווליום היה רק במרחק כמה שנים. נגני ג’אז כן אמצו בהתחלה באופן נרחב את ה-Archtop, אך היו גם מהראשונים לאמץ אל קרבם את ההגברה. ה-Archtop המוגברת הפכה לכלי הנגינה האייקוני המזוהה עם ג’אז מיינסטרימי, כאשר הרוב רואים בסדרות ‘ES’ ו-‘L’ של גיבסון את שיא ההישג, לפחות עבור הנגנים השמרניים יותר. 

בימים אלו מיוצרות מעט גיטרות Archtop אקוסטיות למהדרין, כך שאם נדייק – רוב גיטרות ה-Archtop שייכות לקטגורית ‘אקוסטיות למחצה’. עם זאת, ישנו טרנד לאחרונה בקרב יצרנים שונים המשלבים פיקאפים מגנטיים ופיקאפים פיאזואלקטריים באופן היברידי. דבר זה נותן לנגן את הבחירה בין סאונד אקוסטי לחשמלי. 

• גיטרות אלקטרו-אקוסטיות

בואו נבהיר את ההבחנה – גיטרה ‘אלקטרו-אקוסטית’ נועדה להישמע כמו גיטרה אקוסטית כשהיא מוגברת. רובן מתפקדות כגיטרה אקוסטית לכל דבר כשאינן מחוברות להגברה. 

מאידך, גיטרה ‘אקוסטית למחצה’ או ‘סמי-אקוסטית’ היא למעשה גיטרה חשמלית שבמקרה גם יש לה נפח מלא או חלקי.

עד לשנות ה-60, נגני גיטרה אקוסטית היו צריכים לשבת או לעמוד מול מיקרופון אחד או יותר כדי לקבל הגברה של מערכת הגברה PA. זו עודנה האפשרות המועדפת בהקלטת אולפן, אך בימינו רוב הנגנים מחברים גיטרה אלקטרו-אקוסטית להגברה, בעת הופעה חיה. 

בעוד שחלק מהאלקטרו-אקוסטיות המוקדמות השתמשו בפיקאפ מגנטי המוצמד לאמצע פתח התהודה (זו עדיין אופציה שעוזרת להימנע מ”ניתוח” בגיטרות אקוסטיות יקרות), רוב הפיקאפים המגנטיים אינם עושים צדק עם הסאונד של הגיטרה האקוסטית. 

הגירסה המודרנית היא מתמר פיאזואלקטרי, שבו חומר גבישי או קרמי ממיר את הויברציות לזרם חשמלי. רוב הפיקאפים הפיאזואלקטריים מגיעים בצורת רצועה המונחת מתחת לגשר התחתון. דבר זה מבטיח חיבור מכני אפקטיבי למיתרים. מאחר וחיבור זה גם מגיב לרטט של גוף הגיטרה כולו, פיקאפים פיאזואלקטריים קולטים את הסאונד באופן איכותי בהרבה מהפיקאפים המגנטיים, אך עדיין רחוק ממושלם. רוב הפיקאפים הפיאזואלקטריים אכן מפיקים צליל מניח את הדעת לצורכי רוק או פופ בהופעה חיה. ישנן גיטרות חדשות יחסית מתוצרת Chard ואחרות, המוסיפות גם מיקרופון פנימי, אותו ניתן למזג יחד עם הפיקאפ הפיאזואלקטרי לשם קבלת עומק נוסף. 

• גיטרות קמורות – Roundback 

החידוש הרדיקלי ביותר בטכנולוגית הגיטרה האלקטרו-אקוסטית הוא גיטרת ה-‘Roundback’, הגיטרה בעלת הגב הקמור. Ovation, החברה מאחורי פיתוח המוצר, הפכה לשם נרדף לסוג זה של גיטרה. 

גיטרות אלקטרו-אקוסטיות הופיעו לראשונה בשנות ה-60 ובשנות ה-70 המוקדמות. הדרישה הגיעה בעיקר ממוזיקאי רוק שהחלו בזמנו להצטייד במערכות הגברה ובמגברים חזקים יותר. 

בין אם מתשתמשים בפיקאפ פנימי או במיקרופון חיצוני – גיטרות אקוסטיות רגילות מועדות במיוחד לפידבק הודות למאפיין הבולט שלהן – גוף חלול ומהדהד. צ’ארלס קמן, מהנדס לשעבר בחברת Ovation, פיתח את רעיון ה-‘Roundback’ כדי להיאבק בבעיה זו. גב הגיטרה וצדדיה יצוקים מחומר מרוכב פלסטיק ופיברגלס לכדי חתיכה אחת. החומר והעיצוב הזה “מתים” למדי מבחינה אקוסטית, על-כן הם פותרים לרוב את בעיית הפידבק. מסיבה זו, גיטרות Roundback מפיקות מעט ווליום אקוסטי, והן נסמכות במקום זאת על מערכת פיקאפים מתוחכמת כדי ליצור סאונד משכנע. Ovation מפתחת ומעדנת את העיצוב שלה במשך 30 השנים האחרונות. הגיטרות האלקטרו-אקוסטיות שלה נחשבות היום בין הטובות ביותר להופעה חיה.

יש להצביע על בעיה אחת – כמו כלי נגינה אחרים המעוצבים בצורה לא קונבנציונלית – גם על גיטרות ה-Roundback מומלץ לנגן בעמידה משום שהן נוטות להחליק מהברך בעת ישיבה. 

• גיטרות 12 מיתרים

גיטרות 12 מיתרים כשמן כן הן – בעלות 12 מיתרים. למעשה לא מדובר ב-12 מיתרים נפרדים המכוונים באופן שונה, אלא  ב-6 זוגות מיתרים המכוונים באופן המגיב זה לזה.

מקור הכלי אינו ברור לחלוטין, אך מדובר ביצירה אמריקאית בוודאות, כמו הגיטרה האקוסטית עצמה. סביר כי ההשפעה הגיעה מבוני כלים איטלקיים או מקסיקנים בכור ההיתוך של ניו-יורק. המסורות הללו כוללות כלים רבים בעלי מיתרים כפולים כגון המנדולינה (איטליה) וה-Tiple (מקסיקו).

ברוב הכלים בעלי המיתרים הכפולים, כל זוג מכוון או באוניסון (שני המיתרים באותו ה-Pitch, כלומר בגובה צליל זהה) או במרווח אוקטבה. 

זוגות המיתרים הנמוכים של הגיטרה מכוונים במרווחי אוקטבה – למיתר הגיטרה הסטנדרטי נוסף מיתר דק יותר המכוון אוקטבה למעלה. זוגות המיתרים הגבוהים בד”כ מכוונים באוניסון. זוג מיתרי G (הזוג הרביעי מבחינת גובה הצליל) יכול להשתייך לכל קבוצה, אם-כי לרוב הוא מכוון במרווח אוקטבה, כמו הנמוכים. 

הרווח בין שני מיתרים המרכיבים זוג, קצר מהרווח בין כל זוג. נהג לפרוט על זוג מיתרים כאילו הם מיתר אחד. עניין זה מביא להבדל שמיע בפריטת על זוגות המיתרים הנמוכים – פריטה כלפי מטה מדגישה את המיתרים המכוונים באוקטבה הגבוהה יותר.

הסאונד הייחודי של גיטרת 12 מיתרים דומה בהוויתו לאפקט ‘chorus’, והוא תוצר של גווני צליל שונים בכל זוג, כמו-גם פערי כיוון קטנים ובלתי נמנעים. נגנים מעטים מאוד מנגנים על גיטרת 12 מיתרים באופן בלעדי, שלא כמו דמויות היסטוריות כדוגמת Leadbelly ו-Blind Willie McTell. במקום זאת, נהוג היום להשתמש בכלי זה בשירים מסוימים בהם הסאונד שלו רצוי. פריטה חופשית עליו משיגה צליל גדול, חזק ועשיר. פירוקי אקורדים עשויים להשיג אפילו תוצאה אפקטיבית יותר. 

גיטרת 12 מיתרים כמעט שאינה משמשת לנגינת סולואים היות והלחץ שיש להפעיל על זוג מיתרים  נוטה לפגוע בזרימה. כמו-כן פעולות כמו כיפוף מיתר ו-vibrato הינן כמעט בלתי אפשריות.

• 

• סיכום

עד לאחרונה, רוב הנגנים התחילו מגיטרה קלאסית או אקוסטית, והתקדמו מאוחר יותר לגיטרה חשמלית. בשנים האחרונות רבים הפכו את הטרנד הזה. סיבה אחת היא שניתן להשיג תוצאות בסיסיות מהר יותר בגיטרה חשמלית. אבל הגיטרה האקוסטית נותרה פופולרית בקרב מתחילים.

המתח הגבוה יותר של מיתרי גיטרה אקוסטית יכול להיות לא נעים בקצות האצבעות, אך אם מתאמנים בהתחלה בסשנים קצרים, עד מהרה מתפתחת שכבת עור קשה. ניתן להשתמש במיתרים בקוטר קצר יותר כדי להפחית את המתח, אם-כי אלו העבים והכבדים יותר נשמעים טוב יותר. 

טכניקת הנגינה שמתפתחת על גיטרה אקוסטית קלה יותר להעברה לחשמלית מאשר להיפך. גם אם זה אולי פחות ‘סקסי’ להתחיל מאקוסטית ורק אז לעבור לחשמלית, בהרבה מובנים זה הגיוני יותר.

בין אם אתם עוברים לחשמלית או לא, גיטרה אקוסטית איכותית יכולה להיות חברה לכל החיים. גם אחת זולה יחסית המומלצת עבור נגן מתחיל – עשויה להחזיק שנים. כך או כך – אין דבר כזה יותר מדי גיטרות!

אנו מקווים שמדריך זה עזר לכם להרגיש בטוחים יותר לגבי בחירת כלי וגם לגבי היתרונות והחסרונות של גיטרות אקוסטיות. תודה על הקריאה!